חבר מהתיכון ומהיציע 

לא נמניתי עם חבריו של שיזף במהלך לימודינו באותו מחזור של שנת 1973 בתיכון עירוני ד' התל-אביבי, אבל הוא תמיד היה שם ברקע, ידו בכל ויד כל בו.

בהמשך חבשנו שנינו את יציעי אוסישקין, מנוחתו עדן, במשחקיה של הפועל תל-אביב. הוא, כמובן, היה הרבה יותר מעורב ממני וליווה את הקבוצה גם למשחקי חוץ.

דרכינו הצטלבו שוב בערך בשנת 1990. הייתי אז שליח הסוכנות היהודית בלונדון ובמקביל סיקרתי עבור עיתון "מעריב" את הליגה האנגלית בכדורגל, שתמיד עוררה עניין רב בישראל. שיזף הגיע ללונדון כשליח העיתון ״חדשות״. והנה אנחנו מגיעים לאצטדיון הייבורי – מגרשה של ארסנל, שאירחה את יריבתה המושבעת טוטנהם לדרבי לונדוני סוער. 

היה זה יום שמשי ואביבי. ישבתי לצידו של שיזף ולתדהמתי כי רבה, עם תחילת המשחק הוא הסיר את הז'קט ולעיני כל העיתונאים ביציע העיתונות חשף את חולצתו ועליה שני דגלים – דגל אש"ף ודגל ישראל עם הכיתוב- ״שתי מדינות לשני עמים״. בשנת 1990 לא היה זה מחזה נפוץ (אבל לבטח נפיץ) לשאת בגאון חולצה עם דגל אש"ף, אולם כזה היה שיזף – הולך עם האמת שלו עד הסוף.

כיוון שאני עובד כמורה לאזרחות מזה 40 שנים וכסגן המנהל בתיכון אליאנס בתל-אביבֿ, הזמנתי את שיזף מספר פעמים לבית הספר כדי לשוחח עם תלמידי האזרחות שלי על ״מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית״- דברים שראה וחווה בתפקידיו המגוונים, הן כעיתונאי והן כלוביסט מוביל בכנסת.  עם הכושר הרטורי המצוין שלו הוא תמיד סיפק הופעות מרתקות, כפי שרק הוא היה יודע לעשות.

לאחר יציאתו מהארון שיזף התנה את הגעתו למפגשי האזרחות באליאנס בכך שחלק מזמן ההרצאה יוקדש לנושאים של קבלת האחר ולזכויות הקהילה הלהט"בית. היה זה מפגש חשוב ביותר בתהליך החינוך לסובלנות ולפלורליזם.

הקשר ביני לבין שיזף נקטע לאחר שיצאתי עם משפחתי לשליחות ארוכה באוסטרליה. עם שובי, ראיתיו בפעם האחרונה באולם בהדר יוסף. כמוני, שיזף הגיע לשם לצפות בהפועל אוסישקין חוגגת עליות בדרכה חזרה לליגת-העל בכדורסל. היה קשה לראותו במצבו, ואני בוש בעצמי על שלא אזרתי אומץ לגשת אליו.

עתה, כאשר אני מעורב במחאת הדגלים השחורים, אני יוצא לצומת עם שני דגלים שחורים. אחד מהם, באופן סמלי, אני נושא עבור שיזף, שאם היה עמנו היום היה לבטח נוקט במחאה אמיצה יותר ממני כנגד עוולות השלטון. יהי זכרו ברוך.