אל"מ במיל' וחבר מהקהילה
מנחם היה הצוהר בחיים שלי למימדים שאין לי אותם באישיות. הוא הכניס לעולם שלי דברים שלא היה ביכולתי לחוות אותם בלעדיו. שאבתי ממנו ביטחון. הכרנו כאשר הגשנו יחד את תוכנית הרדיו "גאים באוויר". זה היה סמוך לתקופה בה יצאתי מהארון, הוא היה אז כבר הרבה שנים מחוץ לארון, בצורה בוטה. אני חוויתי ביציאה שלי מהארון טלטלות במשפחה. יש לי ילדים, הבת שלי הייתה אז בת 13 והבן שלי היה בן שבע. הטלטלות היו רב-ממדיות. הקשר עם מנחם גרם לכך שהיציאה שלי מהארון הייתה רעשנית ורועשת, היא לוותה בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד. מנחם זרק אותי למים, הוא ידע איך להתנהל והוא היה הדגם שלי ל"אוקיי, זה אני".
היינו חברים מאוד קרובים, לפעמים אני חושב שהייתי החבר הכי קרוב שלו. בילינו הרבה שעות יחד, דיברנו על הדברים הכי אישיים שיכולים להיות. תקופה מסוימת גם גרנו יחד, כששכרנו יחד בית גדול בן שבעה חדרים ביפו. בילינו יחד בשישי שבת וגם באמצע השבוע. מנחם הכניס לחיי עושר וצבעוניות, מימדים של צחוק שלא היו בהם קודם, ונהנתנות. בלעדיו זה לא היה זה.
מאוד אהבתי את מנחם, וגם מאוד הערכתי את החוכמה שלו, את האופן שבו הוא התנהל, את הערכים הסוציאליסטים שלו למרות שהם היו ארכאים. הכנות שלו הייתה בלי קשקושים, בלי התייפייפות, כאילו שלא היה אכפת לו אם יאהבו אותו, הוא רב עם חצי עולם, כאילו שלא דפק חשבון. בינינו התקיים שיתוף פעולה, הוא מאוד הקשיב לי ומאוד הושפע ממה שאמרתי. לא הייתה בו שום לעומתיות למולי, אני הייתי אחד האנשים היחידים שהוא לא רב איתם אף פעם. היה לו תמיד ברור שאני בעדו.
בעקבות התוכנית שהגשנו ברדיו פנו אלינו המון אנשים שהיו בארון, בכלל זה גם פלסטינים שהיו במצוקה קשה על רקע היותם גאים. לא מזמן הבן שלי, כיום בן 30 ומשהו, היה בשוק הפשפשים ביפו. ניגש אליו ערבי בעל דוכן ואמר לו, "אני משכם, אבא שלך מאוד עזר לי", אבל מי שבעצם עזר היה מנחם. הוא היה רחב לב וגידל הרבה אנשים. הרבה התפתחו בעזרתו, בצילו ולצידו.
היו לו המון הישגים, כמו למשל העבודה שלו עם עזר ויצמן ורובי ריבלין, והיו לו המון זכויות חברתיות ראשוניות, כמו הנהגת מצעד הגאווה הראשון, אבל לא נתנו לו את הקרדיט העצום שהגיע לו על זה גם היום זה ככה בפרסומי הקהילה. אי מתן הקרדיט הזה מאוד פגע בו. יכול להיות שהוא קופח בהקשר הזה מפני שלא ידע ליצור קשרים נעימים עם חלק מהאנשים ולא ידע ליצור בריתות. היו כאלה שניצלו אותו ושנטשו אותו. היו לו אלפי חברים כאשר היה בריא, כשהיה חולה הרבה פחות. אבל להלוויה באו רבים, זכרו לו חסד נעורים.
כשגרנו יחד ביפו, הבית היה כמו תחנת רכבת בשבת בבוקר. היה חדר אוכל ענק עם שולחן אבירים ענק, והשער והדלת לא היו נסגרים. הילדים שלי חיו איתנו אז, וזה לא היה פשוט בקטע הזה. התכסחנו על כך לא מעט.
אני זוכר שפעם נסענו יחד לאוסטריה לעשות סקי, יניב בן זוגי, מנחם ואני. מנחם לא עשה סקי. לקח לנו זמן עד שמצאנו איזה מלון קטן לישון בו. בחדר האוכל פגשנו זוג, האמא מאיראן והאבא אנגלי והיה להם בן חתיך הורס בערך בן 20, הבן ידע לעשות סקי באופן מעולה. באחד הימים עשינו סקי, ריסקתי את הרגל כשנתקלתי בבחור הזה וחזרנו למלון. ישבנו בן זוגי ואני וכתבנו למנחם פקס לכאורה מהבחור הזה, שהוא דלוק עליו ורוצה אותו, ושמנו את הפקס במעטפה מתחת לדלת החדר שלו. עשינו את זה במשך ארבעה ימים. מנחם התחרפן מזה. כשסיפרנו לו שעבדנו עליו, הוא סירב להאמין.
היה לי עצוב לראות אותו בסוף חייו. פגשתי אותו יום לפני שהוא נפטר. הוא היה צלול, קצת מנותק, כבר לא היה אותו מנחם שזכרתי. אני מאוד חסר אותו. מנחם הוא אחד האנשים שאני הכי שמח שהיו בחיים שלי בכלל, ובתקופת הטרנספורמציה שלי זה היה אפילו עוד יותר משמעותי.