יובל גזית

חבר מקיבוץ עין דור

למנחם היה קשר מיוחד לקיבוץ עין-דור. כל זה קרה כמעט במקרה. ב-1970 הייתי מדריך בקן צפון תל-אביב יחד עם נעה לביא מקיבוץ הזורע ויעל הורוביץ מקיבוץ דן. לקראת סוף שנת השירות שלי בתל-אביב, לקחתי את הקבוצה של ה"עירונים" למחנה עבודה בקיבוץ שלי, עין-דור. בקיץ, בחום, כשעבדו במילונים, הם נקשרו מאוד לבני גילם בקיבוץ. מנחם היה היחיד שבמשך כל השנים, עד מותו, היה בקשר הדוק עם כמה מבני הקבוצה: דובי ניסמן, אוריאל ראוף, נעמי מרמלשטין והיו עוד. אם אני לא טועה, דובי הגיע במיוחד מארה"ב להיות איתו בשעותיו האחרונות.

מנחם היה הילד הכי מעצבן ומאתגר בקבוצה, אבל בעת ובעונה אחת גם הילד הכי רגיש וחכם. כשהזמנתי אותו לקומונה, פשוט אי אפשר היה לדבר. הוא כל זמן "הפציץ". מנחם היה "כמעין המתגבר", לא הפסיק לדבר והיה שופע בידע כמעט בכל נושא. הוא סיקרן אותי מאוד מבחינת היכולת שלו לזכור פרטים ועיצבן אותי עד כדי הרגשת מחנק. הייתי אז ילד, לא ראיתי בדיוק מי עומד לפניי. לא הבנתי אותו.

התכונה הכי בולטת שלו בעיניי הייתה היכולת שלו ליצור חברים. הוא היחידי שהזמין אותי לארוחת שבת אצלו בבית עם אביו, אמו ואחיו. זה היה ממש כמו בסצנה מתוך סרטי "אסקימו לימון" של בועז דוידזון על משפחה פולנית טיפוסית עם מרק ותפוחי אדמה.

היו לו הרבה חברים, אני לא יודע לספור כמה, אבל אני בטוח שרבים רבים. זה בעצם היה עיקר גדולתו, היכולת להתחבר לאנשים.