קובי ותמי גוטרמן

חברים מהכפר הירוק

מנחם ואנחנו היינו חברים קרובים. הכרנו כשגרנו בכפר הירוק. הוא היה היחיד מבין תשעת המדריכים אז שלא היה בוגר הכפר. יחד עם זאת, הוא כאילו נולד שם. הכיר את כולם, כולל את ההיסטוריה של המקום.

זו הייתה תקופה לא פשוטה, תקופת מעבר. הכפר ירד מגדולתו ואיבד מיוקרתו כתיכון חקלאי אבל בשביל מנחם החניכים היו כל העולם. הוא הקדיש להם שעות והאמין בהם גם כשאנחנו חשבנו שהם מתחמקים מעבודה. כאשר הוחלט להשעות חניך, הוא נלחם את מלחמתו ורב עם המדריכים האחרים. כאשר היה בטוח שהצדק איתו, הוא לא היסס, לא עשה חשבון ולא אכפת היה לו לשלם את המחיר. בכל אחד הוא מצא משהו טוב, מנחם היה סניגור מלידה. באותה תקופה הוא למד עריכת דין. מנחם לא היה עורך דין מסוג הכרישים, הוא היה שם כדי להגן על החלש. כבעל חוש צדק מפותח שקרנים, עוול ואטימות שלטונית הכעיסו אותו.

מנחם ראה כל אדם כאדם. לא היו אצלו מעמדות, לא שינה לו מי אתה ומה אתה, כולם היו שווים בעיניו. הוא היה נטוע חזק בשמאל, אבל היו לו חברים מכל הקשת הפוליטית. הוא היה גאה בכך שאפילו רובי ריבלין חבר שלו ואמר שהוא יגיע רחוק. ערבי? יהודי? זה לא עניין אותו. מי שחבר, חבר. הוא היה נציגם ודוברם של כל מי שבשוליים- האנדרדוגים: ערבים, פליטים, גאים, לא משנה. יש לדבר ויש לעשות, ומנחם פשוט היה בלעשות. מכל הפעילות שלו אולי החשובה ביותר הייתה הפעילות למען ובתוך הקהילה הלהט"בית. כל פנייה אל מנחם נענתה באופן מיידי.

הוא מאוד העריך חברות ועשה הכל למען החברים שלו, אבל לא פחד להתעמת אם חשב שצריך. היו כאלה שחשבו שהוא חסר טקט, אבל הוא פשוט אמר מה שהוא חושב וחשב מה שהוא אמר. פיו וליבו היה שווים, לא הייתה אצלו דו פרצופיות. הוא אהב לקרוא, ידע המון, היה חכם ובעל זיכרון פנומנלי. גם עם זיכרון טוב היית מחוויר לידו. הוא נורא אהב שירים ביידיש והעריץ את הוריו. עם אחיו משה הקשר ידע עליות ומורדות, אבל הוא תמיד מאוד אהב את ילדיו.

המון לנו המון שיחות, בילויים משותפים, ארוחות, סיפורים, ימי הולדת. הכרנו את בני משפחתו. ליווינו אותו בתפקידיו השונים כמו גם במעברי הדירות שלו, נדדנו איתו מדירה לדירה. גם כשגרנו בארה"ב במשך 11 שנים, הקשר בינינו נשמר. נפגשנו איתו, כמובן, בכל ביקור שלנו בארץ.

גם מנחם בא לבקר אותנו כמה פעמים כאשר היה לוביסט והרוויח הרבה כסף. אז הוא כבר ישב בכיסא גלגלים (עדיין לא היה קטוע רגליים) ודחפנו אותו בקניונים בפלורידה. כאשר היה אצלנו בסן-דייגו הוא אכל פרנצ'-טוסט מושרה במיץ תפוזים במסעדה, ולא הפסיק לדבר על כך. אמר שזה הפרנץ' טוסט הכי טעים שאכל כל חייו.

מנחם היה מאוד נדיב. אהב תמיד לתת. מרוב שהוא היה נדיב הוא חשב שכולם נדיבים כמוהו, ומאחר והוא הרגיש בבית בכל מקום, לא הייתה לו בעיה למשל לראות עוגה אצל מישהו ופשוט לאכול אותה.

היו תקופות שמנחם היה מאוד אמיד. היו לו ארבע-חמש דירות בארץ. הייתה לו דירה בלונדון, והוא נתן לנו את המפתחות לדירה הזו כאשר טסנו לשם. אבל הוא סיים את חייו בדירה בשכירות, כשהכסף של הביטוח בקושי הספיק לאחזקת הרכב ולמימון המטפל. היו כאלה שעשקו אותו, אנשים לקחו לו דברים, גם אנשים מהקהילה פגעו בו וניצלו אותו כספית.

בשנים האחרונות של חייו הוא ידע לצרוך יותר חברות. הוא יכול היה למשל להתקשר אלינו שנבוא להרכיב לו איזשהו רהיט. כאשר הוא עבר דיאליזה הוא השתעמם וביקש שנשב לידו. זה היה מאוד עצוב. כך היה גם בניתוח כריתת הרגל השנייה. היה מאוד טוב לדעת שהוא ידע שיש לו על מי לסמוך. אבל לראות איך הוא עבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, היה שובר לב. הוא היה חבר טוב. חבר אמת עד הסוף.