עיתונאית וחברה

אהבתי את שיזף מאוד, היינו המון ביחד, הייתי כמו חברה שלו. מנחם נפטר ב-5 בינואר, יום לפני היומולדת שלי. הכרתי אותו בעיתון "העולם הזה". אחר-כך, ב-1984-1985, אני עבדתי ב"גלובס" ושיזף עבד ב"חדשות" ושוב נפגשנו סביב השולחנות בכנסת. מהרגע הראשון הפכנו להיות חברים טובים. באותה תקופה אני גרתי בירושלים ומנחם גר בתל-אביב, הוא בא אליי אז הרבה הביתה.

כשעברתי לעיתון "חדשות" וקיבלתי את תפקידו של שיזף ככתבת מפלגות, הוא מאוד  עזר לי, פרגן, נתן עצות טובות ודיבר בזכותי. הוא היה אדם מאוד חכם וביקורתי. אהבתי להיות בחברתו, הוא היה 'יורה' כל הזמן. הוא כתב נורא יפה. מנחם ידע לספר סיפור. לא שמע על פוליטיקלי קורקט.

בשנת 1990 עברתי לגור בתל-אביב. התגוררתי בשדרות רוטשילד, לא רחוק ממנו, ואז הוא הסביר לי איך תל אביב מתנהלת. "תל-אביב היא לא מטולה ולא ירושלים, כאן נפגשים רק בבתי קפה, לא מזמינים הביתה". ולמרות זאת, בכל שבת מנחם הזמין לביתו לארוחות בוקר נפלאות. לארוחות הבוקר האלה הוא תמיד קנה לחמים וריבות, גבינות והכין ביצים. הייתה בו לארג'יות שאין לה סוף. הכל היה על חשבונו, אולי כי הוא רצה למצוא חן, אולי כי הוא רצה חברים.

הוא מאוד אהב להפיק לעצמו ימי הולדת. פעם אחת היו במסיבה שערך מלא תחנות גלידה, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה תחנות גלידה. אני זוכרת שכאשר התחיל הסיפור של הרגל היינו אצלו בבית יום אחד, ואמרתי לו, "שיזף, יש לך מסמר ברגל'. המצב של הרגל היה כל כך קשה שהוא לא הרגיש את זה.

מנחם היה ההומו הראשון שהכרתי שיצא מהארון. בשנות ה-90 אנשים לא כל כך יצאו מהארון והוא דיבר על כך באופן גלוי ופתוח. הוא אהב להוציא אנשים מהארון ולדבר על זה בכל מקום.

ב-1998 חזרתי לגור במטולה ומנחם בא אליי המון, לפחות פעם בחודש. הוא היה בא למטולה עם חברים, כל פעם עם רומן אחר שלו. בני מיכאל מאוד אהב אותו. דיברנו על הכל, הוא הסתרנו כלום ולא שיחקנו משחקים, היה משהו מרענן ונקי בקשר איתו. לאנשים בדרך כלל יש פילטרים, ושיזף תמיד אמר מה שהוא חושב, הוא לא התבייש בשום דבר, גם לא במראה שלו. הוא היה אמיתי בהתנהלות שלו, והיה בו משהו נורא חזק. טיילנו המון יחד, לג'לג'וליה, לעפולה, לעוד הרבה מקומות בארץ.

היינו יושבים הרבה בקפה תמר. בהתחלה הוא בא עם קביים ובהמשך המטפלים שלו, סמיון וויקוטר, היו מביאים אותו לשם בכיסא גלגלים שלו הוא קרא "כיסא הכבוד"  שרה מקפה תמר התייחסה אל מנחם נורא יפה. פנחס, אבא של שיזף, היה סדר דפוס בעיתון "דבר". הרבה פעמים בסוף העבודה האבא, שהיה נמוך קומה ובעל מראה לא ישראלי, היה מגיע לקפה תמר. לשיזף  הייתה עדינות מול אביו, הוא הציג לנו אותו, מאוד אהב אותו. גם מנחם היה קצת גלותי למרות שנולד כאן. למשל, הוא מעולם לא לבש חולצות טריקו, תמיד חולצות מכופתרות.

מנחם לא עשה חשבון לשום דבר. פעם הוא נסע עם חבר לשדה דב כדי לזרוק אבנים ולצרוח על שמעון מזרחי לאחר שמכבי תל-אביב חזרו מהפסד לקבוצת גליל עליון הוא גם לא עשה חשבון לסוכרת. הוא היה מכור למתוק והמשיך לאכול מתוק. הוא חי את החיים כמו שהוא רצה, עד הקצה.

 בערוב ימיו ביקשתי שיפסיק עם הגלידות והמתוק, אבל לא היה אכפת לו, הוא היה על מדרון תלול. כשהיה לו הרבה כסף הוא בזבז על חברים, הוא ייצר שולחנות אוכל גדולים, אך כשהפסיק להיות לו כסף, הרבה אנשים נעלמו מחייו. איתי הוא לא דיבר על זה. אני הייתי שם עד הרגע האחרון. כשביקרתי אותו בבית החולים היה ברור שזהו, אי אפשר להציל אותו. הוא עבר כריתת רגל ועוד אחת והמשיך ללבוש מכנסיים קצרים, ללא שום בושה, כאילו הוא מלכת אנגליה או שהוא נבחר הרגע לגבר הכי מושך בארץ.