ידיד נפש

"הוא גם עיתונאי וגם עורך דין, ויכול להיות שהוא ייראה לך קצת מוזר", הזהיר בוקי נאה, כשהציע לי לפגוש כתב מהמקומון התל אביבי של "מעריב", שהשתוקק לעזוב את רחוב קרליבך ולעבור לעיתון "חדשות". זה קרה בסביבות מאי 1986, זמן קצר לאחר שהתחלתי לשמש כרכז הכתבים של "חדשות".

הזמנתי את שיזף לסוג של ראיון עבודה. הוא הגיע במכנסיים קצרים וסנדלים ועשה רושם מעט חריג בנוף האנושי של קומה 3 ברחוב יגאל אלון 108.

הייתי בן 23 וחצי. מנחם היה בן 31, והוא נראה לי מבוגר אפילו עוד יותר. אולי זה בגלל שכבר בפגישה הראשונה שלנו הוא הפגיז, בקצב שיא, שלל פרטי טריוויה לוהטים על פוליטיקאים וידוענים מהסבנטיז ומהסיקסטיז, וקינח באנקדוטה על ח"כית מהכנסת הראשונה.

קיבלתי אותו לעבודה כפרילאנס.
לא יכולתי להעלות בדעתי שבאותה פגישה שגרתית קיבלתי לחיי חבר נפש אהוב, יחיד ומיוחד.

מנחם היה כתב חרוץ ונמרץ. שנים רבות לפני המצאת גוגל, הוא ניחן בידע כללי יוצא דופן ובזיכרון פנומנלי. בור סוד שאינו מאבד טיפה. היו לו מאות רבות של חברים, ידידים ומכרים. ידו הייתה בכל ויד כל בו. 20 שנים תמימות לפני פייסבוק, כשמארק צוקרברג היה עדיין פעוט בן שנתיים, שיזף כבר הפעיל בכישרון ובהתמדה רשת חברתית פרטית וענפה.

מימיו בשומר הצעיר הוא הכיר מישהו שהכיר מישהו שהביא לו סקופ. מתקופת לימודי המשפטים באוניברסיטת תל-אביב הוא זכר מישהי שנתנה קצה חוט לאייטם בלעדי. מחניך לשעבר בכפר הירוק הוא קיבל פעם טיפ שנגמר בהפניה בעמוד הראשון. מילדותו בצפון הישן של תל-אביב הוא הכיר את כל הקבועים במסעדה של חיים, בבזל פינת השל"ה, שם יירט פעם באקראי ידיעה מרעישה. מהחברים בג'לג'וליה הוא קיבל מידע שהוביל לתחקיר. ומהחברים בקיבוץ עין-דור הוא שמע פרטים חדשים על פרשה ביטחונית חשאית שהסעירה את המדינה.

"חדשות" היה יורד לדפוס בשתיים אחר חצות, והאדרנלין לא איפשר ללכת לישון. מה עושים? יושבים ביחד שעה-שעתיים (ולפעמים שעתיים-שלוש) ב"תענוג" של רוחלה בן-צבי או ב"נרגילה" של נרי אבנרי. מהר מאוד הפכנו לחברים קרובים.

המשכורת הייתה צנועה, התפוצה הייתה נמוכה, אבל שיזף פרח ב"חדשות". היו לו הישגים עיתונאיים רבים, גם בתחומי בסיקור המשתנים שלו (תל-אביב, פלילים, משפטים ופוליטי) וגם בשלל נושאים שונים ומשונים.

הוא היה העיתונאי הראשון בישראל שידע לפני כולם על מעצרו הסודי ביותר של קצין צ'רקסי שהורשע בריגול ובבגידה. שיזף סיפר לי שהקצין עבר עינויים בחקירתו ושאנשי השב"כ הפלילו אותו על לא עוול בכפו. הסיפור נשמע מוגזם, כמעט דמיוני. שיזף התעקש שהמידע נכון. שלחנו לצנזורה כתבות על הנושא והן נפסלו בזו אחר זו. לימים התברר שכל הפרטים מדויקים. כשבית המשפט העליון התיר סוף סוף לפרסם את הפרשה ואת שמו של הקצין – עיזאת נאפסו – שיזף הוביל בדיווחים בלעדיים וניצח את כל המתחרים. כאשר נאפסו שוחרר מהכלא הצבאי, שיזף היה העיתונאי הראשון שהשיג ראיון איתו.

לקראת קיץ 87', שיזף החליט לחלטר כמדריך בטיול מאורגן של קבוצת בני נוער לאירופה הקלאסית. שמונה מדינות ב-18 יום, או משהו כזה, והכל באוטובוס קומותיים ישן ונטול מזגן. הוא הציע לי הצעה שקשה לסרב לה: להצטרף אליו – בתפקיד בכיר ומוסמך של ע' מדריך – לטיול המאורגן. היו רק שלוש בעיות קטנות: לא ידעתי אנגלית, מעולם לא הדרכתי בני נוער ומעולם לפני כן לא הייתי בחו"ל. "יהיה בסדר", הוא הבטיח. והיה בסדר. חיבתו המסוימת לריב ומדון באה לידי ביטוי במפגשיו היומיומיים עם הממונה על הטיול המאורגן, שהיה טיפוס אוסטרלי לא ברור. האוסטרלי התקשה לבטא את האות ח' בשם מנחם וקרא לו, במבטא מעצבן במיוחד, "מנקם". שנים רבות אחר כך עוד הייתי קורא לו מידי פעם, בחיבה, "מנקם".

שיזף הכיר לי את אחד החניכים שהכי אהב בכפר הירוק, דורון צברי, שהפך לחבר קרוב. כשחיפשו עובדי משמרות בשכר סטודנט למרכזיה של "חדשות", דורון הצטרף לעיתון. שבועות אחדים אחר כך, כשהתקדם במפתיע מעמדת המרכזן לתפקיד רכז הכתבים, שיזף היה גאה בבן טיפוחיו. כאשר דורון ביים את הסרט הקצרצר הראשון, כתלמיד שנה א' בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שיזף השתתף בו כשחקן. השנה הייתה 1988, ומנחם עוד היה עמוק בארון. אני זוכר שיחות של דורון ושלי, מאחורי גבו. "תגיד, יכול להיות שהוא הומו?".

סימני השאלה ריחפו באוויר, אבל מנחם אף פעם לא העלה את הנושא, ואני לא שאלתי. כעבור כשנה, הייתי עד ראיה לאאוטינג שנכפה עליו. זה קרה בשעת לילה ב"קפה בגדד", בצפון רחוב בן-יהודה. ישבנו חמישה-ששה אנשים סביב שולחן על המדרכה. שיזף היה קולני כדרכו. בשלב מסוים הגיע לקפה איש התקשורת הססגוני א'. התחיל ויכוח כלשהו בינו לבין שיזף על נושא זניח, שאיני זוכר מהו. בלהט הוויכוח הטונים קצת עלו. א', גיי בזכות עצמו, הטיח במנחם משהו כמו "נו באמת, כולם יודעים שאתה הומו". שיזף, נסער והמום, הגיב בהלם. הוא הטיח את קסדת האופנוע שלו על המדרכה, ונראה כמי שמייחל שהאדמה תפצה פיה ותבלע את כל הנוכחים. א' הלך לדרכו. נשארתי שם עם שיזף עוד שעות, הוא היה עצוב ושבור. לקח הרבה זמן עד שהתאושש, עלה על הטוסטוס ונסע לביתו. זה היה רגע טעון וקשה, אבל בדיעבד זה היה אירוע מכונן שחילץ את מנחם, בעל כורחו, מהבונקר הנפשי שבו הסתתר מפני עצמו הרבה יותר מדי שנים. אי אפשר היה לשער באותו לילה טראומטי שכעבור פחות מעשר שנים הוא ינהיג בגאון את מצעד הגאווה הראשון בישראל.

בספטמבר 89' עזבתי את "חדשות" לטובת הקמת "ידיעות תקשורת", רשת המקומונים החדשה של "ידיעות אחרונות". מנחם, דורון צברי ועיתונאים נוספים מ"חדשות" הצטרפו עד מהרה למערכת התוססת. שיזף היה אחד היותר בולטים ויוצאי הדופן בחבורה שכללה עשרות דמויות בולטות ויוצאות דופן. הוא פירסם בסינדיקציה במקומוני "ידיעות תקשורת" טור פוליטי שבועי שנקרא "הוצאו מהקשרם" ובהמשך כתב במקומון הירושלמי טור אחר שנקרא "נודניק".  שיזף בחר את שם הטור. יש מי שיעידו שהתואר לא היה זר לו.

כעבור כשנתיים הגשים חלום ישן ועבר ללונדון. הוא היה מאושר ונהנה מאהבה חופשית, כדורגל משובח ותועפות של שופינג. משפט מפתח ששמע פעם מאחיו הגדול, משה שיזף, היה נר לרגליו כל אימת שנתקל בפריט אטרקטיבי בחלונות הראווה של אוקספורד סטריט: "ראית ולא קנית – טעית!".

כשחזר לארץ, עשה הסבה לייעוץ תקשורתי-פוליטי ולובינג. כמה וכמה אנשי עסקים, עורכי דין ופוליטיקאים בולטים, שכל ישראלי מכיר, חייבים לו חלק לא מבוטל מהצלחתם ופרסומם. הוא עשה חיל. בשיא ההצלחה, הרוויח יותר מ-100 אלף שקל בחודש, שהיו פי 15 ויותר ממשכורתו כעיתונאי. גם כשהרוויח 10,000 שקל לחודש וגם כשהרוויח 100 אלף, אף פעם לא חסך. להיפך. כמעט בכל רגע נתון היה באוברדראפט. הצורך הנפשי לעבור דירה פעם בשנה-שנתיים לא שיפר את המצב. הוא החזיק בארנקו מספר בלתי סביר של כרטיסי אשראי, והקפיד ליטול חלק במבצעי מכירות מפתים. כשב"דיינרס" הציעו לילה חמישי חינם למי שיטוס ל"הילטון" באילת וישלם על ארבעה לילות, הוא מיהר לקפוץ על המציאה וניסה לשכנע את הסביבה ואת עצמו שזו עסקה משתלמת ושהוא בכלל חוסך ככה כסף.

בהמשך, ויתר על פוזיציה מקצועית וכלכלית מרשימה, והשקיע את מיטב זמנו ומרצו הבלתי נדלה בעשייה ציבורית אידיאולוגית. פעילותו המבורכת לקידום זכויות הלהט"ב מילאה את עולמו. כיו"ר האגודה, חולל פריצת דרך היסטורית והנהיג את הקהילה מהשוליים אל לב המיינסטרים.

צ'יזי היה נשמה טובה. חבר נאמן וידיד נפש. חכם ופיקח. ידען וסקרן. רגיש וטוב לב. הוא העשיר את חיי כמו גם את חייהם של חבריו הרבים. הוא היה איש רעים להתרועע, אבל באחרית ימיו, כשבעיות הבריאות החריפו והחמירו, דעך בבדידותו. בשיחה האחרונה שלנו, שאל אותי האם אפרסם בעיתון מודעת אבל כשהוא ימות. אמרתי משהו כמו "אל תדבר ככה. יש לך עוד הרבה שנים", או "אתה לא תמות כל כך מהר", אבל הוא מת מהר.

כשם שבלט בחייו, הוא בולט בהיעדרו. אני חושב עליו כמעט כל יום. אני מתגעגע.