חניך בכפר הירוק וחבר קרוב

מאז שהכרנו, משנת 1977 כשהייתי חניך בכפר-הירוק, ועד חודשים אחדים לפני מותו, היינו בקשר. אני חי בגרמניה כבר 29 שנים, גר במקום הכי יפה, על גבול אוסטריה, בבוואריה, והוא ביקר אותי הרבה פעמים. ההורים שלו שהיו ניצולי שואה, הגיעו לבקר בגרמניה כל שנה ונהגנו תמיד להיפגש ולבלות ביחד. ליוויתי אותו גם בעיתונות. הייתי עיתונאי ספורט ב"חדשות", ועזרתי לו בסיקור הפרשה של עיזאת נאפסו.

מנחם היה חבר-חבר. יש לי הרבה זיכרונות חיוביים ממנו,אבל הוא גם יכול היה להיות מעצבן. הוא היה ישיר, היו לו עקרונות והוא רדף צדק. שיזף היה בן בית אצלנו. אמא שלי אהבה אותו והוא מת על האוכל שלה, כשביקרתי אותו והוא כבר היה בכיסא גלגלים הבאתי לו אוכל מאמא: עוף, בקר, מרק, סלט, לחם, הכל. כולם אהבו וכיבדו אותו. הוא ייצג את גיסי במשפט ביטחוני בתחילת שנות ה-80.

אני זוכר שהוא נלחם באח שלי שישחרר אותי מקבוצת הכדורגל של ג'לג'וליה. אחי היה מנהל הקבוצה. היו לי הצעות לשחק בהפועל כפר-סבא והפועל תל-אביב, ומנחם מאוד רצה לעזור לי, אבל אח שלי לא הסכים.

בכפר הירוק הייתה לנו ליגת כדורגל. הקבוצה שלי שיחקה נגד הקבוצה שלו.  אנחנו היינו הקבוצה הכי טובה, אבל הקבוצה שלו ניצחה אותנו 2:1, הוא היה בשמיים. מנחם היה אוהד שרוף של הפועל תל-אביב ואני אהדתי את מכבי תל-אביב. הוא שנא אותי על זה, והתגאה בכך שהיה לו קשר טוב עם ג'ימי טורק.

כשהחלו הבעיות שלו עם הכליות, סידרתי לו פגישות עם רופאים בגרמניה. לדעתי הוא טעה כשנסע לדרום אמריקה, צחקתי איתו וסבלתי איתו סביב ענייני הבריאות.  היה לו הרבה הומור שחור, סביב כסא הגלגלים. כל פעם שהיינו יחד במסעדה בארץ או בחו"ל, הוא שפך את השתייה על השולחן והפך את כל השולחן.

אני מתגעגע לפרצוף שלו, לחיוך שלו. הוא היה בחור ישר ונקי, עזר לכל מי שרק יכול ותמיד אמר את האמת. הוא היה בן אדם מספר אחד.