כדורגלן עבר וחבר

יש עיתונאים שאוהדים כל מיני קבוצות. מנחם היה אוהד שרוף של הפועל תל-אביב, אוהד אמיתי. אני זוכר אותו מתחילת הקריירה שלי, שהוא היה בא למשחקים ועוקב. הוא, ארי שמאי ואני היינו נפגשים לפני משחקים ויצאנו לאכול יחד אחריהם. מנחם עבר על כל העיתונים כל יום. אם חס וחלילה איזה עיתונאי דיבר בגנות הפועל, מנחם ישר כעס, צעק וקילל. הוא היה מוכן לעשות ולהקריב למען הקבוצה, ויחד עם זאת הוא לא רב עם אנשים. הפועל בשבילו הייתה במקום הראשון.

תמיד בסביבתו היו קטעים, צחוקים. פעם, למשל, היינו במשחק כדורגל כצופים. מנחם ואני ישבנו אחד ליד השני, וארי שמאי ישב קצת יותר רחוק. ניגנו את ההמנון אז עמדנו, וארי מצלצל למנחם ואליי "מה אתם עומדים? זה לא ההמנון שלכם" היה המון צחוק.

בעשר השנים האחרונות שלו, נפגשנו בתדירות גבוהה. הוא ארגן הרבה אירועים חברתיים, הזמין למסעדות ובתי קפה, פוליטיקאים, עיתונאים, כולם, וכמובן שהוא התעסק בפוליטיקה, הייתה לו דעה נחרצת.

הוא היה בן אדם מאוד מיוחד, בן אדם טוב שאהב לעזור מתי שצריך. כשהתמודדתי על תפקיד במועצת עיריית תל אביב, העזרה שלו הייתה מאוד משמעותית, ונבחרתי. תמיד אפשר היה להתייעץ איתו. הוא ידע תמיד למצוא לך זמן, וידע לתת לך הרגשה שאתה לא שונה. אין הרבה אנשים במדינה שיודעים מה זה זכויות אדם גם למיעוט הערבי, ואצל מנחם הנושא הזה היה מאוד בולט. בסביבה שלו תמיד הרגשתי כאילו הוא אח, לא עוד בן אדם. אם מישהו אמר מילה לא במקום, ובארץ יש אנשים ששולפים וזורקים מילים בלי חשבון ובלי לכבד, הוא תמיד ידע להדוף את זה, להגן. הוא היה אדם שאהב אהבת אמת.